השופט א' א' לוי:
מבוא
1. משרד הבריאות (להלן: "משיב 2") מייעד בכל שנה חלק תקציבו כדי לסייע במימון אשפוזם של חולים שהוכרו כ"חולים סיעודיים". כל אחד מאלה מקבל "קוד אשפוז", המהווה אישור לאשפזו במוסד סיעודי כאשר האחריות למימון האשפוז מוטלת על כתפי המדינה. בשנה הנוגעת לענייננו עמד מספרם של "קודים" אלה על 11,000, כאשר על פי הערכת המשיב עלותו של כל "קוד" היתה כ-9500 ש"ח לחודש בממוצע.
על פי המדיניות הנהוגה אצל המשיב, מותנה אשפוזו של חולה סיעודי בשלושת אלה: החולה מאובחן כ"סיעודי" שמצבו מחייב אשפוז; קיים מקום פנוי בהתאם למכסת מקומות האשפוז שנקבעו בתקציבו של משיב 2; החולה ובני משפחתו חתמו על התחייבות כספית להשתתפותם במימון האשפוז בשיעור אותו קבע משיב 2. השאלה שעלתה לדיון בעתירה זו היא אם רשאי היה המשיב לדרוש מבני משפחתו של חולה סיעודי להשתתף במימון האשפוז.
העובדות
2. אברהם פינקשלטיין ז"ל, אביו של העותר (להלן: "החולה"), אושפז בשנת 2002 בבית חולים, ובמהלך האשפוז קבעו הרופאים כי הנו מקרה סיעודי הזקוק לטיפול והשגחה מתמידים. לחולה שלושה בנים, שניהם מהם מתגוררים בישראל, ראובן, שכל הכנסתו היא מפנסיה זעומה, והעותר, אריה שחם (להלן: "העותר"). הבן השלישי מתגורר מחוץ לישראל.
בעקבות ההכרה בצורך לאשפז את החולה, פנה העותר למשרד הבריאות בבקשה להכיר באביו כ"חולה סיעוד", ובחודש נובמבר 2002 ניתן אישור זה. בעקבות כך הגישו העותר ואחיו הצהרות בדבר מצבם הכלכלי, ובחודש דצמבר 2002 שוגרה לעותר הודעה לפיה תמומן ההוצאה החודשית הכרוכה באשפוז החולה באופן הבא: השתתפות החולה בסך 3547 ש"ח, העותר - 4995 ש"ח, והאח ראובן - 775 ש"ח.
העותר טען כי הדרישה שהופנתה כלפיו אינה מוצדקת, ועל המדינה לשאת בכל סכום העולה על סכום ההשתתפות של אביו. גם ראובן הודיע כי לא יוכל לשאת בתשלום שנקבע לו. משענינו של העותר שב ונבחן על ידי משיב 2, הוחלט להעמיד את חלקו בדמי האשפוז על סך 4000 ש"ח, והוא נדרש לחתום על התחייבות לשאת בדמי האשפוז החודשיים. העותר, שאביו כבר היה מאושפז באותו מוסד ועד אז נשא בעצמו בכל התשלום, חתם על אותה התחייבות תחת מחאה, וכך עשה ביחס להתחייבות לשלם סכום של 9488 ש"ח עבור מה שהוגדר כ"דמי כניסה" חד-פעמיים. בהמשך, הוא השיג על אותם חיובים בפני וועדת ערר ארצית הפועלת ליד משרד הבריאות, אולם עררו נדחה ובעקבות כך הוגשה העתירה הנוכחית, אך למרבה הדאבה, בטרם הסתיימו ההליכים הלך החולה לבית עולמו.
טענות הצדדים
3. העותר סבור כי אין למשיב סמכות לחייב את בני משפחתו של חולה סיעודי לממן את האשפוז, או לחייב את אחד מבני המשפחה בתשלומים שהוטלו על בן משפחה אחר. לחילופין, טען העותר, כי הסמכות לקבוע את היקף השתתפותה של משפחת החולה, ניתנה לבית המשפט לענייני משפחה בלבד, במסגרת סמכותו לקבוע דמי מזונות מכוח החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט-1959 (להלן: "חוק המזונות"). סמכות זו לא הואצלה למשיב או אחר מטעמו, ומכל מקום חיוב בתשלום על פי חוק המזונות, אינו נעשה על פי נוסחה אריתמטית הקבועה בנהלים כאלה או אחרים, אלא בהתחשב במצבו הכלכלי וצרכיו של בן-המשפחה המחויב בתשלום. העותר סבור כי המשיב לא נהג כך, וההחלטה בעניינו התקבלה בטרם ניתנה לו הזכות לטעון את טענותיו. ועוד נאמר, כי התניית מימון אשפוזו של חולה בהשתתפות בני משפחתו, סותרת את רוחו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הואיל והיא מותירה את החולה נתון לחסדיהם של אחרים, לדוגמה, כאשר סירובו של בן משפחה אחד להשתתף במימון עלולה לסכל את האשפוז כליל. כמו כן, משיג העותר כנגד הדרישה מבני משפחתו של החולה לחתום על התחייבות כתנאי לאישור האשפוז, חרף קביעתו של משרד הבריאות עצמו כי החולה זקוק לטיפול סיעודי. לטענת העותר, נהלים שקבע משרד הבריאות לעניין זה לוקים בחוסר-סבירות, ואינם מתיישבים עם הוראותיו של פרק י' בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי") בעניין ביטוח סיעוד. השגותיו של העותר מופנות גם כנגד החלטתו של המשיב לגבות באופן ישיר חלק מקצבת החולה המשולמת על ידי המוסד לביטוח לאומי, החלטה העומדת להשקפתו בניגוד להוראתו של סעיף 307(א) לחוק הביטוח הלאומי. נטען, כי סעיף זה מתנה את העברת חלקה של הקצבה בכך שמשיב 2 נושא ביותר ממחצית הוצאות החזקתו של החולה הזכאי לקצבה באותו מוסד. תנאי זה לא התקיים במקרה הנוכחי, באשר חלקו של משיב 2 לא עלה על 6% מעלות האשפוז החודשית. לבסוף, מלין העותר גם כנגד החיוב ב"דמי כניסה". להשקפתו, לחיוב זה אין בסיס בחוק, ולחלופין, ניתן להטיל חיוב זה על החולה עצמו אך לא על בני משפחתו.
4. מנגד, טוען המשיב, כי הסמכות לקבוע את הנוהל הקיים בדבר השתתפותם של בני משפחה במימון האשפוז, וכן האופן בו נקבע שיעורה של ההשתתפות, מקורה בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן: "חוק ביטוח בריאות"), אשר העניק מעמד של חוק לנהלים מסוימים אשר קדמו לחקיקתו, וביניהם הנהלים לעניין השתתפות המשפחה בעלות אשפוזו של חולה סיעודי. לטעמו של המשיב, נהלי משרד הבריאות מבטאים מדיניות נכונה, לפיה הוצאתו של כסף מהקופה הציבורית, תיעשה רק לאחר שיתברר כי המועמד לאשפוז, בן/בת-זוגו וילדיו אינם יכולים לממן את הוצאות האשפוז. להשקפת המשיב, חישוב השתתפות המשפחה נעשה מתוך ראייה שהיא מהווה תא אחד, ועל כן כאשר אחד מבני המשפחה נאלץ, מבחירה או מאונס, לשלם את חלקו של בן-משפחה סרבן כדי להבטיח את ביצוע האשפוז, את טרונייתו הוא צריך להפנות לא למשיב אלא לסרבן, נגדו הוא גם רשאי לנקוט בהליכים משפטיים ככל שייראו לו.
לעניין הגבייה הישירה מקצבתו של החולה, טען המשיב, כי נכון לראות במשרד הבריאות כמי שנושא בפועל בעלות האשפוז של חולים סיעודיים, ומעמדו זה אינו משתנה גם אם הוא גובה בהמשך השתתפות עצמית מהמשפחה. עם זאת, הוסיף המשיב וטען, כי מקור הסמכות לגבייה מהקצבה אינו בחוק הביטוח הלאומי, אלא בסעיף 7(א)(2) לחוק ביטוח בריאות, והנהלים שהונהגו על פיו. ועוד נטען, שאת הגבייה הישירה יש לראות כהסדר מנהלי-חשבונאי, לאמור, במקום שהמוסד לביטוח לאומי ישלם לחולה וזה ישלם למשרד הבריאות את חלקו בעלות האשפוז, מועבר חלק מהקצבה ישירות למשרד הבריאות, הנושא, כאמור, באחריות למימון עלות האשפוז כלפי המוסד.
דיון
ההסדר לעניין אשפוז סעודי
5. סיוע המדינה במימון אשפוזו של חולה סיעודי, היה נהוג גם קודם לחקיקתו של חוק ביטוח בריאות, והוא הוסדר בחוק התקציב. בעת שנחקק חוק ביטוח בריאות, נדרש המחוקק להגדיר מחדש את "סל שירותי הבריאות" לו יהיה זכאי המבוטח, ובו הוא כלל גם את אלה (ראו סעיף 7(א)(2) לחוק):
"שירותי הבריאות שנתנה המדינה לפרט במועד הקובע, כמפורט בתוספת השלישית, והכל לפי התנאים והתשלומים שהיו נהוגים ערב תחילתו של חוק זה ושיפרסם שר הבריאות ברשומות".
מלשון הסעיף אתה למד, כי המחוקק ביקש שלא לגרוע מהשירותים שהמבוטח היה זכאי להם טרם חקיקתו, תוך שמירה על "התנאים והתשלומים שהיו נהוגים" עד אז. עיון בתוספת השלישית, בה פורטו אותם שירותי בריאות שנתנה המדינה "ביום הקובע" מלמד, כי נכללו בה גם אלה:
"שירותי אשפוז באחריות המדינה ובכפוף לנהלי משרד הבריאות:
(א)אשפוז חולים סיעודיים גריאטריים